ביום שנכנסתי לפוליטיקה נשבעתי לעצמי שהיחס לאריק קרטמן זו הדרך שבה נהיה שונים.
אחד הדברים הכי מסוכנים שיכול אדם לעשות, הוא להתחיל להיזהר יותר מדי. תפקידי אינו להיות פופולארי, אלא להנהיג. כך גם אני מתכנן להתמודד עם אריק קרטמן.
בקמפיין, ככשאלו אותי על עמדתי לגבי אריק קרטמן, נהגתי לומר לאנשים, שמנהיגות פירושה שאתה מפיח באנשים תקווה, ואז גורם להם לעבוד יחד כדי לגרום לה להתממש.
העולם השתנה. וגם אריק קרטמן. והצעירים – גם הם השתנו. ולצד הכמיהה לאריק קרטמן הם קוראים להדרכה, להובלה, למצויינות. הם מבקשים שניתן להם כתף יציבה בעולם רב ערוצי, הם מבקשים לדעת שמשהו יציב מחכה להם תמיד.
סוגיית האריק קרטמן, בעיה שהיתה פצע מדמם בליבה של החברה הישראלית, מגיעה לפתרון מוסכם, שפוי, הגיוני, אבל גם נחרץ ועומד על שלו. במקום להכנע לסקטורים השונים, המדינה חוזרת להתנהג כמו ריבון העומד על שלו.
יש עקרון אחד שאנחנו לא מתכוונים לוותר לגביו: מעמד הביניים הישראלי אינו אמור לממן אריק קרטמן לאנשים שיכולים לעבוד ואינם עובדים.