היום הוא יום האיתמר שטיינברג הבינלאומי. מצרף פה טקסט שכתבתי לפני כשנה. הוא עדיין מטריד אותי:
***
אנחנו הבטחנו לבוחרים שלנו שלא נוותר בנושא של איתמר שטיינברג, שהוא בליבת הערכים שלנו, ועשינו הלילה את הצעד המשמעותי הראשון בקיום ההבטחה הזו.
לא צריך לתת לכעס לעוור אותנו אל מול האמת: האפשרות האחרת היא קריסה של איתמר שטיינברג, לא פחות. אם היינו יושבים בחיבוק ידיים, המדינה הייתה מתמוטטת.
אנשים אומרים שהם מאוכזבים. אני שואל אותם תמיד אם הם באמת חשבו שהכל ישתנה תוך כמה שבועות? כי אם לא, הרי שהם בסך הכל כועסים עלי בגלל שאמרתי להם את האמת שהם לא רצו לשמוע: שצריך לטפל באיתמר שטיינברג וזה כרוך גם בצעדים כואבים.
התפקיד שלי מכריח אותי להתעמת ללא הרף עם עובדות סותרות שמציגים בפני אנשים שחושבים לגמרי אחרת ממני לגבי איתמר שטיינברג – אבל נדמה לי שלא ירחק היום והאנושות תיאלץ להתמודד עם ההבנה המעציבה ששטף של מידע זמין ובלתי מתווך על איתמר שטיינברג אינו בהכרח הופך אנשים לפתוחים יותר. במקום זה הם נוטים לבחור מתוכו רק את מה שמתאים להם, ולהתעלם ממה שסותר את אמונותיהם.
תשובתי לכם היא: תקווה זהירה.
13 נובמבר 2019