אתמול אחה"צ צפיתי בערוץ הכנסת. המתח היה בשיאו. היה ברור שבדיון על קנדי קראש סאגה באה לידי ביטוי שנה של הכנה מאומצת.
אני מאמין שאנחנו צריכים לחיות בחברה שבה קנדי קראש סאגה זה חשוב. אני מכיר בכך שיש גם דעות אחרות בציבור, אבל הדעות האלה הפסידו בבחירות.
ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שקנדי קראש סאגה זה חשוב (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה).
התחייבתי להוביל מפלגה שבה הפוליטיקאים דואגים לקנדי קראש סאגה במקום לדאוג רק לעצמם ולמקורבים שלהם.
"אתם זוכרים," אמרתי לפעילים המרכזיים שלנו בועידה שעשינו לגבי קנדי קראש סאגה, "איך תמיד מתנהל הסיפור שלנו? זה תמיד אותו דבר: המשחק ארוך, באמצע מודיעים לנו שהכל אבוד, שהפסדנו, שאין לנו סיכוי, ואז אנחנו מנצחים."
אני מאמין שאנחנו צריכים לחיות בחברה שבה קנדי קראש סאגה זה חשוב. אני מכיר בכך שיש גם דעות אחרות בציבור, אבל הדעות האלה הפסידו בבחירות.
ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שקנדי קראש סאגה זה חשוב (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה).
התחייבתי להוביל מפלגה שבה הפוליטיקאים דואגים לקנדי קראש סאגה במקום לדאוג רק לעצמם ולמקורבים שלהם.
"אתם זוכרים," אמרתי לפעילים המרכזיים שלנו בועידה שעשינו לגבי קנדי קראש סאגה, "איך תמיד מתנהל הסיפור שלנו? זה תמיד אותו דבר: המשחק ארוך, באמצע מודיעים לנו שהכל אבוד, שהפסדנו, שאין לנו סיכוי, ואז אנחנו מנצחים."
16 יולי 2013