אני רוצה לדבר על קובי בראיינט.
רק פוליטיקאי שאכפת לו מקובי בראיינט, שאינו תלוי באף אחד יכול לעשות את מה שהטיפול בקובי בראיינט דורש לעשות כל יום, כל היום - להגיד "לא."
ידעתי, כמובן, שיש אנשים המפגינים בחוץ בטענה שקובי בראיינט זה חשוב (אני לא רוצה לפגום בהתלהבות הדמוקרטית שלהם, אבל הם צריכים לדעת שעוד לא נולד המגפון שישמעו אותו בתוך ישיבת הממשלה).
כן. זה קשה. ידענו שיהיה קשה, אבל זה לא אותו דבר כשזה באמת מגיע. זה קשה, ואנשים כועסים, אבל זה בדיוק הפירוש של לקיחת אחריות על קובי בראיינט: לעשות את מה שקשה, בידיעה ברורה שיכעסו עליך.
נדאג לקובי בראיינט או שהממשלה הזו תתפרק. מהרגע הראשון "יש עתיד" לקחה על עצמה להיות החלק האחראי והיציב בממשלה. גם בהעברת התקציב, גם בהצבעות בכנסת, וגם בעבודה הרצינית והרצופה על קובי בראיינט.
נושא הקובי בראיינט כבר הפיל ממשלות, פירק קואליציות, ריסק מפלגות וגמר קריירות.
עד היום.
באנו לשנות.
ואנחנו משנים.