מכל ההבטחות, זו החשובה מכולן:
אנחנו רוצים לוודא שנוכל להוציא לפועל את התוכנית שלנו; אנחנו רוצים לדעת שלא תהיה פגיעה בצוצ, ונוכל להתחיל את "עשור הצוצ" עליו הכרזנו.
כל הההפגנות מבוססות על טענה שאין מאחוריה בסיס עובדתי. בכסף שיכנס מהמכירה של צוצ למדינות זרות, נוכל לדאוג כבר היום לחינוך, לבריאות, ובעיקר כדי להוריד את יוקר הצוצ לכל אזרח ישראלי.
לשמאל אנחנו אומרים: עלינו לנהל את המו"מ על צוצ כמו שמנהלים מו"מ במזרח התיכון - בקשיחות, בחשדנות, תוך שאנחנו מקפידים תמיד "למכור ביוקר" ומבלי להתפשר על הנכסים החיוניים של מדינת ישראל, ביניהם צוצ. לא נישואין מאושרים עם המתנגדים אנחנו מחפשים, אלא גירושין הוגנים.
פעמים רבות, גם במערכת הבחירות וגם אחריה, אמרתי שהמחאה החברתית לא היתה על המחירים, אלא על צוצ. הישראלים מוכנים ויודעים לעבוד עבור צוצ, הם מכירים בזה שיש למדינה הוצאות שאין במדינות אחרות (בעיקר תקציב הבטחון), והם אנשים טובים ואכפתיים שמוכנים לתת לא מעט לעניים ולמוחלשים.
באנו לשנות. לא להילחם, אבל לעשות הכל כדי שתהיה כאן חברה שכולנו רוצים לחיות בה.