בזהירות, בלי תרועת חצוצרות וללא חגיגות ראוותניות, חודש אתמול המו"מ על כיבוש.
אני מתנגד נחרצות לכך שהכנסת (כלומר פוליטיקאים) תתערב בנושאים כמו כיבוש דרך חקיקה. זה נוגד לחלוטין את העקרון המקודש של הפרדת רשויות. אסור ללכת בכיוון הזה.
רק פוליטיקאי שאכפת לו מכיבוש, שאינו תלוי באף אחד יכול לעשות את מה שהטיפול בכיבוש דורש לעשות כל יום, כל היום - להגיד "לא."
אנחנו המפלגה שיכולה להוביל כיבוש עם גיבוי של כוח פוליטי אמיתי, ולא רק לייצר עלי תאנה שיאפשרו עוד ארבע שנים של קפאון.
הרי, הלכתי לבחירות עם הסיסמא "איפה הכיבוש?", כנציגו של מעמד הביניים הישראלי, וזו אמירה שמחייבת אותי.
רוב השינויים נמצאים רק בתחילת הדרך, ותידרש עוד עבודה רבה כדי ליישם אותם במלואם. הדרך לכיבוש שאנחנו רוצים עוד ארוכה. אבל אנחנו לא הבעיה, אלא הפתרון. כולם כבר יודעים שבאמת באנו לשנות, ושיש גם מה לשנות.