היום הוא יום המרקוס הבינלאומי. מצרף פה טקסט שכתבתי לפני כשנה. הוא עדיין מטריד אותי:
***
עיריית תל אביב יפו ראויה לברכה מיוחדת על המעורבות שלה בפרוייקט המרקוס. אני מציין את זה, מפני שזה יותר נדיר ממה שנדמה לכם. אחד הסודות הגלויים של בעיית המרקוס, הוא שבערים רבות ראשי הערים מתנגדים – לפעמים בקול רם, בדרך כלל מאחורי הקלעים. למה? מפני שהם דואגים להכנסות שלהם.
כשהכל מפסיק לתפקד, גם רוב האנשים מפסיקים לתפקד. הם יושבים בצד, מיואשים, הראש בין הידיים, ואומרים לעצמם שאין טעם, שהכל אבוד, שהלך עלינו. אבל אני מאמין במרקוס, וכדאי גם לכם.
כן. זה קשה. ידענו שיהיה קשה, אבל זה לא אותו דבר כשזה באמת מגיע. זה קשה, ואנשים כועסים, אבל זה בדיוק הפירוש של לקיחת אחריות על מרקוס: לעשות את מה שקשה, בידיעה ברורה שיכעסו עליך.
אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלנו היתה קיצוץ קצבאות המרקוס, ועכשיו היא יוצאת אל הפועל. אנחנו נעזור כמובן לכל משפחה נזקקת והקצבנו מאות מיליונים כדי להבטיח מרקוס, ובמקביל ביטלנו לחלוטין את קצבאות המרקוס למאיון העליון, אבל מדובר במהלך היסטורי של מעבר מתרבות של קצבאות לתרבות של עבודה.
התחייבתי לשנות.