ביום שנכנסתי לפוליטיקה נשבעתי לעצמי שהיחס ללהתפרץ לכיתה ולצעוק ״ועכשיו נספור כמה חרא יש בתחת של המורה!״ זו הדרך שבה נהיה שונים.
נכון, צריך לעשות צעדים מקיפים אבל הם ארוכי טווח. להתפרץ לכיתה ולצעוק ״ועכשיו נספור כמה חרא יש בתחת של המורה!״ במצב קטסטרופלי. הוא מאיים על קיומנו. לא פחות. וכשיש חודש וחצי להציל את המצב, צריך להסתער על המשימה, גם אם היא לא קלה.‎‎
עיריית תל אביב יפו ראויה לברכה מיוחדת על המעורבות שלה בפרוייקט הלהתפרץ לכיתה ולצעוק ״ועכשיו נספור כמה חרא יש בתחת של המורה!״. אני מציין את זה, מפני שזה יותר נדיר ממה שנדמה לכם. אחד הסודות הגלויים של בעיית הלהתפרץ לכיתה ולצעוק ״ועכשיו נספור כמה חרא יש בתחת של המורה!״, הוא שבערים רבות ראשי הערים מתנגדים – לפעמים בקול רם, בדרך כלל מאחורי הקלעים. למה? מפני שהם דואגים להכנסות שלהם.
לקחתי על עצמי את כל החלקים הקשים והלא נעימים של עבודת הממשלה, אבל אם מישהו חושב שאני הלכתי לפוליטיקה רק כדי לפתור את הקטסטרופה הכלכלית שהשאירה פה הממשלה הקודמת, הוא לא מבין בשביל מה אני כאן.
אני כאן בשביל להתפרץ לכיתה ולצעוק ״ועכשיו נספור כמה חרא יש בתחת של המורה!״.